כשהדרך להצלחה תקועה בגרון ויש לנו צורך בחולץ פקקים 

מכירים את ההרגשה הזו, כשרוצים מאוד להשיג משהו, אבל הנפש חסומה בחששות, בפחדים, כמו גוש החוסם את הגרון? ומכירים את זה שכמעט משותקים מפעולה, ומצב הרוח והמוטיבציה יורדים בהתאם?

נניח, שמדובר בלהשיג עוד לקוחות לעסק החדש, או להיכנס לפרויקט חדש שנמצא קצת מחוץ לאזור הנוחות שלכם.   לפעמים אתם אפילו אולי יודעים כבר מה צריך לעשות, אבל איכשהו היום חולף, אתם עושים המון דברים אחרים, רק לא את מה שצריך על מנת להשיג את המטרה.

ופלא פלאים, יש למטרות תכונה מיוחדת במינה, והיא שהן לא מתממשות אם אין אתה בא לידי מעשה. יום יום. כל הזמן.   לפעמים ההרגשה היא שדווקא לא יודעים מה צריך לעשות כרגע, וה"גוש החוסם", כמו פקק של בקבוק שמפניה, יושב לו תקוע היטב ויציב בדיוק בין ההבנה שצריך לעשות משהו ולבין הידיעה של מה לעזאזל אפשר עוד לעשות על מנת לקדם את העניינים.

אלה שני מקומות שונים, כמובן. גם תפיסתית, ואפילו בתחושה הגופנית והנפשית. ההבנה שצריך לעשות משהו ברורה, והיא משתקפת דרך מציאות היום יום. אין עדיין מספיק לקוחות, הטלפון לא מצלצל, היומן "גמיש" עד "גמיש מאוד", והימים חולפים מבלי להביא לפריצת דרך כלשהי. זה החלק היותר ברור.  

החלק הפחות ברור הוא ה"מה לעשות עכשיו". התשובה לכך מורכבת קצת יותר. הדבר תלוי כמובן במצב העסק, במה שכבר נעשה עד היום, תלוי באם קיימת תכנית פעולה ברורה או לאו, ועוד. מצב זה הוא יחסית קל לפתרון, גם כשמרגישים קצת "תקועים". ניתן למצוא מידע על כך בספרים, דרך חברים, באמצעות תצפית ולמידה על מה שאחרים עושים, ועוד. אפשר להרחיב על כך, אך אין זה המוקד של המאמר הנוכחי.  

מה קורה כשיודעים מה לעשות, אך לא ממש יודעים איך לעשות? גם מצב זה הוא קל, יחסית, שכן גם כאן הפקק עשוי להשתחרר באמצעות למידה, חקר, תכנון והתנסות. אם לא יודעים איך, צריך ללמוד איך. לומדים ממי שכבר עשה (מודלים לחיקוי למיניהם, דוגמת מודל וולט דיסני, מודלינג, ודומים לו), באמצעות ראיונות, קריאה, קורסים ומה לא.  

מקום נוסף בו הפקק הנ"ל אוהב להשתקע הוא בין הידיעה איך לעשות, ולבין המעבר לפעולה. יודעים כבר מה צריך לעשות, אפילו יודעים איך לעשות, ובכל זאת עדיין לא עושים.   זהו מקום אהוב במיוחד על הפקק, והקשה ביותר ל"חליצה". זהו המקום של "איך אני מתחיל לזוז עכשיו קדימה?". במקרה זה, הסימפטום הוא שבעיקר מפחדים לזוז קדימה או משותקים. חוששים לפעול, דוחים משימות, "מורחים זמן", נמנעים. הדבר קורה או כתוצאה מפחד להיכשל, או דווקא עקב ה"חשש להצליח" (כן, קיימת גם תופעה כזו). ויש את ההיסוס הנובע מרצון שהכל יהיה מושלם, שכל התנאים יבשילו, ו"רק אז ניכנס לפעולה".

זה כמובן אף פעם לא קורה, היות והעולם לא בהכרח בא לקראתנו, ולא תמיד פורש שטיח אדום מושלם כדי שרק נעשה טובה ונצעד עליו.  

אחת הסיבות הנוספות לתופעת הגוש החוסם, במצב האחרון הזה, היא היעדר מחויבות לתוצאהאו לתהליך. זה קורה מסיבות רבות, חלקן קשורות לחשש ש"אינני מספיק טוב", "בוודאי לא אצליח", החשש מדחייה וכן הלאה. במצבים הללו, עלינו לחזור ל"למה", לסיבת הבסיס שבגללה רצינו לעשות את הפרויקט או הפעולה. עלינו להיזכר במה שהלהיב אותנו, במה שהניע אותנו לפעולה מלכתחילה, לדמיין את ההצלחה, את מי ומה נהיה לאחר שנצליח, ולחשוב על מה שההצלחה הזו תאפשר לנו. שימוש בטכניקות של דמיון מודרך הינו מועיל במיוחד במצבים אלה. הפסיכיאטר הדגול ויקטור פראנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות", ייסד את שיטת הלוגותראפיה (טיפול באמצעות משמעות) ברוח משנתו של ניטשה הבאה לידי ביטוי במשפטו המפורסם "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל 'איך'".  

העבודה על ה"למה" היא מהמשימות היותר מדרבנות, יותר מעוררות ויותר מתגמלות אשר ניתן לעסוק בהן, אם בעצמנו ואם בעזרת מאמן מוסמך. התמורה מובטחת, והיא ארוכת טווח ומשפיעה מאוד על המשך הישגינו וגישתנו לחיים.   לעומת זאת, אתם מכירים את הרגע הנפלא, שבו, לעיתים הפקק הזה נפתח, הסכר נפרץ, משתחרר, הגוש זורם אל הים, והגוף משתחרר לפעולה? כמו קפיץ שהמתין דרוך, כמו ניצרה שנפתחה ומאפשרת לקליע לטוס אל המטרה, שוכחים שהיה שם פעם פקק, ומתחילים לעשות? מהיכרותי את התופעה, זה נדיר מאוד שהדבר קורה מעצמו. נדרשת עבודה מסורה, נחושה, מדויקת ועקשנית, ולא מעט מחויבות אישית על מנת לשחרר פקקים כאלה. העניין הוא שאין הדבר הזה כה מסובך כפי שרובנו נוטים לחשוב.  

הנקודה הזו, בה הפקק משתחרר, בה החסם נעלם, היא נקודה מרתקת ומעניינת במיוחד. התהליכים המובילים לשם, התופעה עצמה, והפתרונות המצויים בשטח בנושא זה מרגשים, מאתגרים, ואף זכו ללא מעט מחקר. מציאת הפתרונות, העבודה עם עצמנו או עם אנשים הנמצאים במצבי "פקק" מתגמלת, מרתקת, ומעניינת במיוחד.  

זה מה שמאמנים עושים. כמו מלצר טוב הניגש לשולחן הלקוח, ובמיומנות ואלגנטיות חולץ את הפקק מבקבוק היין הנבחר לארוחה טובה, כן המאמנים. אמנם זה דורש עבודה משותפת עם הלקוח, עבודה הנשענת על אמון, כנות ומחויבות הדדית, על מקצועיות ועל נחישות להתמודד עם האתגר, אולם התוצאות מרחיקות לכת. זה מה שמאמנים עושים.  

זה מה שגם אני עושה.  

אני שומר את עצמי, כמו גם את לקוחותיי בתנועה מתמדת, תוך התמקדות במטרה, ב"למה", וב"איך". אני עושה זאת תוך שמירה על מומנטום של פעילות, זרם של עשיה מדויקת, מכוונת למטרה, בעקביות, בהתמדה, ובעיקר בשיטתיות. אחרת זה לא עובד גם לי, כמובן. לרוב אין זה קל, לבטח לא מובן מאליו. עם זאת, זה עובד, זה מתגמל, זה כיף גדול. זה מרגש.  

הרי, למרבה הפלא, אינני פטור כלל ממחלות ה"תקיעות" המתוארות לעיל. הן מוכרות לי, חלקן אפילו מהיכרות קרובה, כמעט של ידידים ותיקים. בספרות המקצועית בתורת האימון (Coaching) יש מי שקורה להם גרמלינים (מפלצות קטנות ומעצבנות היושבות על כתפינו ואומרות לנו שאיננו טובים דיינו – במקור, מסרט אימה קומי אמריקאי, שהוקרן בשנת 1984). קיימת לא מעט ספרות מקצועיות שיוחדה לתופעה זו ולדרכי ההתמודדות עימה.  

גם חברי המאמנים האחרים לא פטורים מהעניין, ונדרשים הם להתמודד בכל פעם מחדש עם הפקקים שלהם עצמם. כל שלב התפתחותי והאתגר שלו, כל שלב והפקק הייחודי לו. גם אותי המחלות הללו פוקדות מדי פעם, בודקות האם אני ערני ודרוך, האם אני נכון תמיד למאמץ, האם אני מזהה את בואן ונערך לקראתן מבעוד מועד בצורה נכונה. הן בודקות האם מחויבותי לעצמי ולהצלחתי המקצועית איתנה כשהייתה, מספיקה היא, או שמא נדרש אני לעשות סוג של "כיול מחדש", התארגנות מחדש או צבירת כוחות ומיומנויות חדשים שיסייעו לי בפריצת הדרך הבאה.  

ואוי לי, ואבוי גם כן, אם נתפסתי לא מוכן, ללא מכנסי היזם וחגורת "המעיין השופע" שלי, זו המביאה לי תמיד רעיונות חדשים ליישום ולשמירה על המומנטום. הגוש אז תוקף באכזריות ומהירות. הפקק מתמקם לו. אני נתקע.  

במצבים הללו, גם אני נדרש ל"טיפול תקופתי". בדיקה עצמית. התעוררות. רק מיומנות ונחישות, והרבה "גלולות אנרגיה" של חשיבה חיובית, שיחות עם חברים, קריאה הנותנת השראה, וחזרה לתכניות הבסיסיות, ל"למה" שמוביל אותי מחזירים אותי לנתיב. "תרופות" אלה מחזירות אותי למגרש, שם מתנהל לו משחק החיים ומשחק ההצלחה, בין אם אני משתתף בו ובין אם לאו. לעיתים יותר מקרובות אני נעזר במאמנים שלי, במנטורים שלי, בחברי, במשפחתי ובקבוצת תמיכה כזו או אחרת, ותוך עבודה עיקשת חוזר למסלול.

לא נותר אלא לשנס מותניים, להתאזר בהרבה חזון וגם במעשה, למצוא את המנגנונים, שותפי העשייה ואנשי התמיכה הנדרשים, להיעזר ולחזור למגרש. לשחק בו, והעיקר, לא לשכוח ליהנות מהדרך. עם קצת עזרה, ניתן נחלץ גם את הפקק העיקש ביותר!